השבוע צפינו בסדרה נפלאה בנטפליקס: "יום אחד". סדרה בריטית הגוללת את סיפורם של בחורה ובחורה לאורך כ- 14 שנים של חברות. כל פרק מציג את אותו היום בשנה ואת השתנות היחסים שלהם לאורך השנים. כדי לא להרוס, לא אפרט מה קורה שם בדיוק, זו גם לא מטרת הפוסט.

באחד הפרקים, כשהם כבר זוג נשוי, מודיעה גיבורת הסדרה לבעלה, ששוב היא לא בהריון. ואז מתפתחת שיחה שדי מהר הופכת למריבה, על עניין אחר לגמרי, לא קשור כלל. היה ניתן לראות את הפצעים של שניהם מציצים שם ואצלי בבטן כבר היה ברור לאן זה הולך. עלתה בי המחשבה שזהו, הפעם זה הולך להיגמר, למרות כל ה BUILD UP שעשו לנו. בלב אמרתי לעצמי, אז מה הם באו לומר לנו פה? שלזוגיות מתמשכת ואינטנסיבית, הכוללת מגורים יחד, אין סיכוי לשרוד? 

אבל אז היתה תפנית בעלילה שחיממה את ליבי בחוכמתה. כשסיימו לריב, והגיבור הלך לחדר, היא הלכה אחריו. התקרבה אליו לחיבוק ואמרה לו: "זה קשה לי, עבורך זה לא אותו דבר כי לך כבר יש ילד" (טוב, אולי לא מילה במילה אבל זו היתה רוח הדברים). הוא הסתובב וחיבק אותה והחלה שיחה קרובה, אינטימית, על הפחדים והקושי הקיים בניסיון להיכנס להריון.

הלב שלי התרחב והתמלא חום ברגע הזה. כמה פשוט זה יכול להיות. כל מה שהיה נדרש הוא שהפגיעות תעלה אל פני השטח, שהדברים יאמרו. לפעמים כל מה שנדרש הוא היכולת לתקשר את הקושי בצורה אמיתית.

מניחה שגם אתם מכירים את המצבים האלה. נפגעתי, כואב לי, אני פוחדת, מקנאה, מתוסכלת. אבל במקום לבוא ולומר את המילים האלה בדיוק, אני מוצאת נושא טפשי להיתפס אליו ולריב עליו. או לחילופין, מפתחת כבר סיפורים על סיפורים בראש לגבי מה שהוא חושב וכמה שלא איכפת לו. אבל האמת היא, שאני פוחדת להביא פגיעות  ולומר פשוט מה שאני מרגישה.

הורגלנו להסתיר רגשות. הורגלנו לשדר "עסקים כרגיל" ולאכול את עצמנו מבפנים. כדי שחס וחלילה האדם שמולי לא יזהה שכואב לי כי אולי הוא ינצל את זה לטובתו, כי אולי זה יכאב לי יותר, כי אולי אראה חלשה ונזקקת.

עבורי, האפשרות להגיד: כואב לי, היא מהות הקשר. אחרי שנים שלא העזתי והייתי תמיד חזקה, גיליתי את האוצר הזה, עם האיש שאני אוהבת. וזו דרך שאינה נגמרת. בכל פעם אני מכריחה את עצמי לקחת נשימה ולומר מה אני מרגישה. בכל פעם שהלב נסגר ורק רוצה להדוף ולדחות אותו, אני מזכירה לעצמי שאם לא אומר מה שכואב לי, זה רק יכאב יותר והמרחק ביננו ילך ויגדל.

יאמר לזכותו שהוא טוב בזה ממני. שהוא יודע טוב ממני לעצור ולהגיד סובבי את הגב, תני לי לחבק אותך. ובתוכי עולה התנגדות ורצון להתרחק. אבל הוא לא מוותר. והחיבוק הזה ממיס את חומות ההתנגדות ומאפשר לי להביא את עצמי ככה, כמו שאני, עם הטוב והמוטב. 

בדקו את עצמכם: כשהכעס, ההתנגדות, ההאשמות, הרטינות, מתחילים לתסוס בתוככם. עיצרו רגע ובדקו מה כואב לכם באמת? איזה כפתור נלחץ? ואז, אם לרגע תצליחו להגיד את מה שבאמת כואב, יש סיכוי שמשהו בתנועה שבינכם ישתנה. לא תמיד. לא מיד. אבל לפעמים אדווה קטנה בדפוס המריבה הרגיל שלכם, יכולה להביא גלים של שינוי בהמשך.

פגיעות. זה שם המשחק.