יום הכיפורים מתקרב, ואיתו מגיעה ההזדמנות לעצור לרגע את מרוץ החיים ולהתבונן פנימה. זהו זמן של חשבון נפש, של התבוננות במערכות היחסים שלנו, ובעיקר – זמן לבקש ולאפשר סליחה. על פניו נשמע פשוט. אבל האמת היא שזה ממש לא פשוט לבקש סליחה. אז איך בכל זאת אפשר לעשות זאת? ואיך זה קשור לאינטימיות ולזוגיות שלנו?
כשאנחנו מבקשים סליחה, אנחנו למעשה פותחים את הלב שלנו. אנחנו מודים בטעות, בכאב שגרמנו, ומבקשים הזדמנות לתקן. זו פעולה של אומץ, של פגיעות, ושל אינטימיות עמוקה. כשאנחנו מבקשים סליחה, אנחנו אומרים: "אני מוכן להיות פגיע מולך, אני מוכן להודות בטעויות שלי, אני רוצה לתקן".
באחת משיחות הלילה שלנו, פתאם הבנתי שאמרתי לו משהו ממש מכאיב. היה ברור לי למה זה קרה. רציתי לנקום בו, להחזיר על משהו שסיפר, בלי כל כוונה לפגוע. אבל אצלי זה הדליק את כפתורי האזהרה. אז יריתי חזרה.
רגע אחרי ראיתי את הפנים שלו נכמרות והבנתי מה עשיתי. לקח לי עוד רגע להגיד סליחה ולהסביר למה עשיתי את זה בעצם.
עצם בקשת הסליחה, היתה עבורי הזדמנות להכיר לו את הצדדים הנקמניים שעדיין חיים בי ולהראות לו את הילדה הקטנה שבי, שעדיין נפגעת בקלות, שמקנאה, שרוצה להרגיש שהיא הכי חשובה בעולם.
דרך בקשת הסליחה הבאתי פגיעות וחשפתי בפניו עוד חלק מהאדם שאני, עם כל המורכבויות והצדדים הפחות סקסיים שלי.
בזוגיות, בקשת סליחה היא כלי רב עוצמה ליצירת אינטימיות עמוקה יותר. כשאני מבקשת סליחה מבן הזוג שלי, אני למעשה אומרת: "אני רואה אותך. אני מבינה שפגעתי בך. אתה חשוב לי מספיק כדי להודות בטעות שלי ולנסות ליצור לנו מציאות טובה יותר".
זה לא תמיד קל. לפעמים האגו שלי מתנגד. לפעמים אני מפחדת שאם אודה בטעות, אאבד את האהבה או הכבוד של האיש שאני אוהבת.
אבל בפועל, לרב קורה דבר אחר. כשאני מסוגלת להביא מולו פגיעות, להודות בטעויות שלי ולבקש סליחה, נוצרת ביננו קרבה עמוקה יותר.
אז כשמגיע הרגע שבו ברור לי שמשהו מבקש סליחה, אני מנסה לעשות כמה דברים:
1. להתבונן פנימה. לבדוק למה עשיתי את מה שעשיתי? מה באמת קרה שם? איך אני הרגשתי ואיך הרגיש בן הזוג שלי?
אני מנסה בשלב הזה, גם לסלוח לעצמי קודם, גם אם אני יודעת שעשיתי מעשה לא מוצלח. כנראה שהייתי אנושית כי כולנו טועים. אבל האפשרות לסלוח לעצמי ולבקש את סליחת האדם שמולי, מתוך רצון לתיקון אמיתי, הם אלה שיהפכו אותי מסתם אדם מגעיל לאדם אנושי שטועה.
2. לדבר בכנות. לא לטשטש את מה שקרה או להצדיק את עצמי, להודות בטעות. ולהראות שבאמת כואב לי על כך שפגעתי בו.
3. להקשיב, אבל באמת. לא לנסות לכפות את דעתי ובקשת הסליחה שלי על האחר. להקשיב למה שנאמר מתחת לדברים, לרצון האמיתי, לכאב האמיתי. גם אם זה לא תמיד פשוט.
4. לקחת אחריות על המעשה. אני מאמינה שאנחנו אחראים לכל מה שקורה בחיינו, גם אם זה לא תמיד נוח או נעים לחשוב כך. אז אם קרה מה שקרה, יש לי אחריות על זה.
5. לתת זמן ולא לצפות שבקשת הסליחה בהכרח תתקבל. לפעמים, גם אחרי בקשת סליחה, הצד השני צריך זמן לעכל ולהחליט אם הוא מוכן לסלוח. אני מנסה לאפשר לו לסלוח בזמן הנכון לו. בנוסף, לא תמיד קל לסלוח, ממש כשם שלא קל לבקש סליחה. אבל ברור לי, שאם בקשת הסליחה שלי היתה כנה ואמיתית, הדברים יחלחלו וישפיעו גם אם לא נאמר לי באופן רשמי שזה נסלח.
הנה הצעה לתרגיל פשוט שאתם יכולים לעשות יחד, כזוג, לקראת יום הכיפורים:
יותר מכל אלה אני מנסה להזכיר לעצמי, שבקשת סליחה היא רק ההתחלה. אחריה מגיע החלק החשוב באמת: ההפנמה של מה שנאמר ובחינה של הסיבה בגללה פגעתי בו מלכתחילה. הרי זה לא קרה סתם. זה קרה כתוצאה מקושי שחוויתי. אם לא אתן לקושי הזה מענה אמיתי, זה יקרה שוב. לכן חשוב לי להבין איך הגעתי למצב הזה ואיך להימנע ממנו בעתיד. הסליחה היא רק תחילת האפשרות לתיקון אמיתי.
מבחינתי בקשת סליחה היא לגמרי חלק ממסע האינטימיות הזוגי. זהו מסע אל תוכי, אל הקשיים והמורכבויות שבי, ומסע אל האיש שאני אוהבת, לעבר מה שקשה ופוגע בו. בתוך הדבר עצמו, לפעמים זה כואב ומרגיש כמו קריעה פנימית, אבל כשאני מצליחה לעבור בתוך זה ומעבר לזה, תמיד מחכה לי שם אמת וקירבה וחברות אמת.
השנה, לקראת יום הכיפורים, אני מזמינה אתכם לקחת רגע. להתבונן פנימה. לחשוב על מי האדם שאותו אתם אוהבים ולבקש ממנו סליחה. ואז, פשוט לעשות את זה. בכנות, בפתיחות, ומתוך אהבה. כי בסופו של דבר, זה מה שהופך אותנו לאנושיים, לפגיעים, ולמחוברים באמת.
גמר חתימה טובה
הערכה תשלח אליכם למייל שנרשמתם איתו
בהרשמתכם הנכם מאשרים לקבל עדכונים והודעות במייל מורד סבאג וערן שטרן וכן כי קראתם והסכמתם לתנאי השימוש באתר
