אני יושבת בנופש במקום קסום. סביבנו לא מעט זוגות, בשלבים שונים של החיים. אפשר לראות בעיניים שלהם את העייפות מהיום יום ואת השמחה על לקיחת הזמן לעצמם להירגע ולהיזכר ביחד.
אבל אותי, יותר ממבט העיניים שלהם, מסקרן מאוד להסתכל על הגופים שלהם, על האופן בו הם מונחים, עד כמה הם קרובים זה לזה, האם יש חלקים שנוגעים. אני בודקת להיכן מופנה הגוף של כל אחד מהם: פנימה או החוצה. זו התבוננות מסקרנת עבורי. ועם הזמן אני מרגישה שאפשר ללמוד המון רק ממנח הגוף של שני אנשים, לגבי אופי הקשר שלהם.
אני מתבוננת בזוג שיושב בשורה הראשונה, היא מניחה את ראשה על כתפו והוא עסוק בפלאפון, לא שם לב אליה. אני רואה את הזוג שיושב בפינת החדר. הם יושבים קרובים והוא מניח יד על רגלה. אני רואה את השניים שיושבים מאחור, כל אחד על כיסא משלו, כל אחד משלב רגליו לכיוון אחר. והסקירה הזו סביב מעלה בי את התהייה לגבי האופן שבו הם נוגעים זה בזה ביחסים ביניהם. לגבי הצורך שלהם ביחד, במגע, בקרבה.
אנחנו זוג כזה שנוגע. כל הזמן. כמעט בכל סיטואציה תמצאו אותנו מרוחים אחד על השני. לרוב נלך יד ביד. לרוב אחד מאיתנו יניח יד על השני. גם אין לנו שום בעיה להתנשק כשאנשים סביבנו, או להתחבק בצורה קרובה או אינטימית יותר.
אנחנו מודעים לכך שזה לא תמיד פשוט לסובבים אותנו. יש כאלה שרק רואים אותנו בפינת החדר וזה מיד לוחץ להם על כל הכפתורים. יהיה מי שיגיד: זה לא צנוע, זה לא מתאים, זה לא שייך לכאן. יהיה מי שיסתכל ויחייך מין חיוך שובבי על פניו ויחשוב בליבו שזה דווקא נחמד, החופש הזה לעשות את מה שהלב והגוף בוחרים.
ברור לי שלא לכולם זה נוח ופעמים רבות אני שואלת את עצמי אם זה בסדר. והתשובה לעצמי היא מאוד ברורה: אני מלמדת אהבה בכך שאני מרשה לעצמי לגעת באיש שאני אוהבת. כי מה רע בכך? מה רע בלרצות לגעת באדם שאהוב עלינו?
בתור ילדה ראיתי את הוריי נוגעים לא מעט זה בזו. גם מולינו הילדים וגם מול חברים וקרובים. עד היום אפשר לראות אותם הולכים יד ביד. ואני זוכרת שכבר אז, בתור ילדה, חשבתי לעצמי שזה מקסים. זה הביך אותי מאוד בזמנים מסוימים, אבל עמוק בפנים זה נראה לי מאוד בריא. וכך גם ברגעי המריבות הקשים, זכרתי שהם גם יודעים קרבה ואהבה זה לזו.
אז כנראה שהיום אני ממשיכה את דרכם במידה מסוימת. ומרגש אותי לראות במרחב זוגות שמסכימים להראות את אהבתם גם בציבור. כי אם תחשבו על זה לרגע: סרטי מלחמה, מכות ואלימות מרצדים על המסך שלנו בכל רגע נתון. ברגיל שלנו מראים לנו אלימות מכל עבר, אז למה אהבה לא?
המגע הזה שלנו, כשיש אנשים סביבנו, מאפשר גם לאחרים להרגיש את הרטט הזה הנמצא ביננו ולהיזכר בכח החזק שיש למגע, כדי להמיס, לקרב, לחולל פלאים. ולאלה שזה מורכב, אחרי העברת הביקורת והמבטים הפוסלים, מוזמנים רגע להתבונן פנימה ולבדוק מדוע זה כל כך מטרגר אותם? האם כילדים הם קיבלו מגע נעים ואוהב? האם הם זוכים בחייהם להינגע בצורה אוהבת?
הלוואי ומחזות אהבה היו מופיעים יותר על המסך של חיינו. פחות אלימות. יותר אהבה. אולי העולם שלנו היה נראה טוב יותר.
הערכה תשלח אליכם למייל שנרשמתם איתו
בהרשמתכם הנכם מאשרים לקבל עדכונים והודעות במייל מורד סבאג וערן שטרן וכן כי קראתם והסכמתם לתנאי השימוש באתר
